הלכות יום ט"ו בשבט

ח שבט תשפ"ו | 26/01/2026 | 15:32

א. יום ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, לענין תרומות ומעשרות ודיני ערלה ^א.

ב. אין אומרים בו וידוי ו"נפילת אפים" והמנהג שגם במנחה שלפניו אין אומרים "נפילת אפים" ^ב.

ג. אם חל יום ט"ו בשבט בשבת אין אומרין צדקתך במנחה ^ג.

ד. אין אומרים בו תיקון רחל אלא תיקון לאה. והטעם, לפי שבט"ו בשבט אין אומרים תחנון, ובימים שאין אומרים תחנון אין אומרים אלא תיקון לא ^ה.

ה. אין להתענות ביום ט"ו בשבט ואפי' במקום שנהגו שהחתן והכלה מתענים ביום חופתם, לא יתענו ביום ט"ו בשבט, וכן אין להתענות בו תענית שובבי"ם ^ד.

ו. נהגו בתפוצות ישראל להרבות בט"ו בשבט באכילת פירות האילן ובמיוחד מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, להורות בזה שהוא ראש השנה לאילנות ^ה.

ז. ידקדק הרבה ויזהר שלא ימצאו חלילה בפירות תולעים, ויזהר אפילו מספק חשש תולעים, וידוע גודל איסור אכילת תולעים ^ו.

ח. אין לאכול תאנים קודם הבדיקה, מפני שמצוי בהם תולעים, ולכן צריך לבדוק היטב עד כמה שעין האדם רואה הדק היטב ^ז.

ט. לפני אכילת כל פרי ילמדו לימודים מיוחדים מלוקטים מהזוה"ק והמדרשים וישתדלו לכוין בהם כמסודר, כדי שיהיה תיקון לפירות ותיקון בעולמות העליונים ^ח.

י. אם חל ט"ו בשבט בשב"ק, הנכון להביא כל הפירות בסיום הסעודה קודם ברכת המזון, אמנם מותר להביא הפירות לאחר ברכת המזון כדי להרויח ברכה אחרונה ^ט.

יא. כתב בספר מעשה הצדקה: מנהג טוב ויפה להפריש בט"ו בשבט תשעים ואחת פרוטות כמנין אילן, וגם הוא כמנין "מים" ע"ה, כי ביום זה נכנסים המים לאילן ^י.

יב. יש להתפלל ביום ט"ו בשבט שיזכה בחג הסוכות לאתרוג נאה ומהודר, ואפשר לאומרה גם בשבת ^יא.

יג. בט"ו בשבט אין לברך ברכת "שהחינו" על האתרוג, הואיל וברך כבר ביו"ט של סוכות בעת נטילת האתרוג עם הלולב, ובזה נפטר מברכת "שהחיינו" שעל האכילה, והרי דינו כמי שברך ברכת "שהחינו" בשעה שראה פרי חדש, ששוב אינו חוזר ומברך בשעת אכילתו ^יב.

א. אך יום הדין של פירות האילן אינו בט"ו בשבט אלא בעצרת, כדאמרינן בגמ' (ר"ה דף ט"ז), בארבעה פרקים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן וכו'. והטעם שנקבע ר"ה לאילנות ביום ט"ו בשבט הוא, מפני שכבר עברו רוב ימות הגשמים והשרף עלה באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה. ובירושלמי אמרו שעד ט"ו בשבט האילנות ניזונים מגשמי שנה שעברה ומט"ו בשבט ואילך מגשמי שנה זן. ונפקא מינה לענין תרומות ומעשרות כמש"כ מרן בשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קכה) וז"ל: באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות, ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות. כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני. וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהם מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית, אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהם מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט, מתעשרין להבא עכ"ל.

ולסכום, בט"ו בשבט א. יצאו רוב גשמי השנה. ב. עלה שרף באילנות. ג. מתחילה חנטת הפירות. ד. עד ט"ו בשבט האילנות חיים וגדלים מהמים של השנה הקודמת. (ירושלמי). אמנם בספר "אדני פז" (להר"ר אפרים בן הר"ר שמואל, הודפס בשנת תק"ג) כתב, כי בט"ו בשבט נידונים על פירות האילן. ולכאורה מהבקשה שסידר רבנו יוסף חיים זיע"א לבקש על האתרוג ביום ט"ו בשבט נראה ג"כ שס"ל הכי. ובספרי חסידות כתוב כי כשם שהאילן נידון בט"ו בשבט כן נידון אז גם האדם, כי האדם עץ השדה. ויתכן לומר כי כפי שהאדם שהוא עץ השדה, נברא בר"ה ובכל שנה מחדש הוא נידון בר"ה, כן האילנות אפשר שנידונים ביום זה על חיותם המתחדשת עתה.

ולפי"ז צ"ל שמש"כ שבעצרת נידונים על פירות האילן הכוונה היא עד כמה האדם יהנה מן הפירות ומה יהיה עם הפירות, מפני שבאותו זמן מתחילים הפירות להתבשל.

אמנם הפשטות הוא, שבעצרת נידונים על הפירות וכל הנ"מ של ט"ו בשבט הוא רק לענין תרומות ומעשרות וכו'.

ב. מרן השו"ע (סי' קלא סעי' ו) וז"ל: נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה, וי"א גם במנחה שלפניו, (וכן נוהגין) ע"כ. וכתב הפר"ח (אות ז) שמה שכתב מרן שאין נופלים על פניהם במנחה שלפניו חוזר גם על ט"ו בשבט וט"ו באב, ולא רק על ראש חודש. והגם שבספר כסא אליהו (ס"ק ג) ועוד פוסקים כתבו דלדעת מרן רק במנחה של ערב ראש חודש אין נפילת אפיים, מ"מ המנהג שאין נופלים על פניהם גם בערב ט"ו בשבט.

ג. שו"ע (סי' רצב סעי' ב) שכל יום שחל בשבת שאילו היה חל בחול לא היה בו נפילת אפים אין אומרים בו צדקתך במנחה.

ד. כן כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג מכיון שט"ו בשבט הוא ר"ה ולא מצינו שמתענים בר"ה כמו שכתוב במשנה ארבעה ראשי שנים הם ובשאר ר"ה לית בהו תענית, אף ר"ה דט"ו בשבט לית ביה תענית. עכ"ל. וכן כתב בציפורן שמיר למרן החיד"א (סי' ו אות צא) וז"ל: וצריך שיהיו פ"ד תעניות אלו רצופין שיתענה ככל הימים מלבד שבתות ור"ח וט"ו בשבט, וכתב שם עוד (אות צג) והיותר טוב להפסיק ביום ר"ח ויום ט"ו בשבט כי בזה לא יש פקפוק. וכן פסק מו"ר גאון הדור בחזון עובדיה (הלכות ט"ו בשבט הלכה א). וע"ע שו"ע (סי' תקעב סעי' ג).

ה. מנהג זה מובא בספר "תקון יששכר" לרבי יששכר בן סוסאן המערבי שעלה מצפון אפריקא בתקופת גורי האר"י כתב שהוא מנהג האשכנזים (מובא במג"א בא"ר ופר"ח סי' קלא), ומשם התפשט בכל ערי ישראל. וכן כתב רבינו חיים פלאג'י (מועד לכל חי סי' ל אות ז-ח) וז"ל: ליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל פירות האילן ופירות הארץ כפי אשר תשיג ידם, וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החטה, חלב חטים ישביעך כדי שיהיה לו מזונות בריוח, והאשה על הגפן, כדכתיב אשתך כגפן פוריה, והבן על הזית, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, רמון ואגוז לבנותיו, ע"ש כל כבודה בת מלך פנימה, וכו', אמנם מנהגנו שכולם מברכים תחילה על המזונות ואח"כ הגפן ואח"כ העץ על הזיתים מכיון כפי דיני הקדימה. וכן כתב ר' אליהו הכהן מאזמיר בעל שבט מוסר בצואתו לבניו, בני הוה זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט שמנהג ותיקין הוא, ע"כ. אמנם לא ראינו שמו"ר האר"י הח"י כתב לעשות סדר זה אלא שבספר פרי עץ חיים כתב שיום ט"ו בשבט הוא יו"ט ובו מתקנים בחי' היסוד עיי"ש. ועוד מצינו שנזכר בספר הליקוטים (בראשית) שיש כמה פירות שהקליפות מבחוץ, ויש כמה שהגרעין שהוא כנגד הקליפה נמצא בפנים.

ו. מצות לא תעשה שלא לאכול תולעת הפירות והזרעים שנאמר (ויקרא יא, מב) "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום" כלומר אם נולד התולעת בפרי במחובר לקרקע אע"פ שלא פרשה חייבין עליה או על כזית ממנה מלקות.

מצות לא תעשה שלא לאכול שרץ המים שנאמר (שם, מג) "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ", הרי שרץ המים בכלל כגון הסרטן והצפרדע וכיוצא בהם או תולעים ועלוקה או החיות שבמים.

מצות לא תעשה שלא לאכול רמשים שנאמר (שם, מד) "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ", רמשים הם הבאים מעיפושים שלא מזכר ונקבה, החילוק בין שרץ לרמש השרץ בא מזכר ונקבה, ורמש בא שלא מזכר ונקבה כגון המתהוים באשפות ובנבילות, והאוכל כזית מהם לוקה.

הרבה אזהרות הזהירה תורה בשרצים, והאוכל שרץ המים חייב ארבע מלקיות, ושרץ הארץ, חמשה מלקיות, ושרץ העוף כזבובין וכיוצא, ששה מלקיות, ומטמאים הנפש דכתיב ונטמתם בם (בא"ח ש"ב פר' נשא אות א), ומו"ר מופת הדור זצוק"ל נתן סימן אשר בשמים ממעל שהיא שש מלקיות, ועל הארץ מתחת חמש מלקיות, ואשר במים מתחת לארץ ארבע מלקיות.

וכתב הרמב"ם (בסהמ"צ ל"ת קעו. ובפ"ב מהלכות מאכלות אסורות ה"ו והכ"ג) וכ"כ הסמ"ג (לאוין קלא) האוכל שרץ הארץ, כגון נחשים ועקרבים, עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא יא, מא) "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל", ולוקה, עוד כתב הרמב"ם (שם הלכה ה) וכן האוכל שרץ העוף כגון זבובים ויתושים וכיוצא, עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים יד, יט) "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו", ולוקה. ונחלקו בהם ראשונים: דעת הרמב"ם (שם ה"א וה"ו והכ"ג) שלוקים אחת. ורוב הראשונים (בה"ג הלכות דגים ושאילתות שאילתא סד ורש"י עירובין כח. ופסחים כד. ומכות טז: ורמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש ט בפי' אכל פוטיתא לוקה ארבע) חולקים וסוברים שהאוכל שרץ הארץ לוקה חמש, משום "וכל השרץ השרץ וגו' לא יאכל", ומשום "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום" (ויקרא יא, מב), ומשום "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ" (שם כג), ומשום שני הלאוין האמורים בסתם שרצים: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם", והאוכל שרץ העוף לוקה שש, משום "וכל שרץ העוף וגו' לא יאכלו", ושלשה משום שלשת הלאוין האמורים בשרץ הארץ, ששרץ העוף בכלל שרץ הארץ, ושתים משום הלאוין שנאמרו בסתם שרצים, שעל ריבוי לאוין האמורים בעבירה אחת לוקים משום כל לאו ולאו.

ועוד כתב הרמב"ם (שם פ"ב הי"ג) שרצים שנבראים באשפות ובגופי הנבילות, כגון רמה ותולעת וכיוצא, הם הנקראים רומש על הארץ, והאוכלם עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא יא, מד) "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ", ולוקה, וכתב הרמב"ם (שם והי"ד) וכן האוכל שרצים שנבראו בפירות ובמאכלות, ופירשו ויצאו לארץ, עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא שם, מב) "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום", לאסור אלו שפירשו לארץ, ולוקה. ויש חולקים וסוברים שלאוין הללו אמורים בכל שרץ הארץ, ואף השרצים שנבראים באשפות ושנבראים בפירות בכלל שרץ הארץ, ולוקה עליהם חמש כשאר שרץ הארץ (רמב"ן בהשגותיו לסהמ"צ שורש ט, וכן הסמ"ג לא מנה לאוין מיוחדים באלו אלא כללם בכלל שרץ הארץ לאוין קלא).

ועי' בספר פלא יועץ (ערך אכילה) שכתב, ולא יאכל פרי שגדל בו תולעים, עד שיחתכנו תחילה ויבדקנו, ע"ש. עוד כתב שם (ערך בדיקה) חיובא רמיא עלן לבדוק את האיסורין מאוד, כדי שלא נכשל בהם, ובפרט בענין התולעים רבה המכשלה, שיש הרבה מיני פירות וירקות שנמצאים בהם תולעים. ע"ש. וראה להגאון רבי אברהם דאנציג ז"ל בס' חכמת אדם (כלל לח אות כ) שכתב, ראוי לאדם להסתכל במה שאוכל שעל ידי זה ינצל מכמה תולעים, ומעיד אני עלי שכמה וכמה פעמים ניצלתי על ידי זה ברוך ה', ע"כ. (ועי' בגמ' גיטין דף ז. ובתוס' שם ד"ה השתא).

ועיין עוד לאור החיים הקדוש (על התורה ויקרא יא, מג) שכתב, ואומרו "ולא תטמאו בם" שצריכים ישראל ליזהר לבל יכניסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת, כי ההפרש שבין שוגג למזיד במציאות כשוגג כמזיד, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש האדם אפילו בהסח הדעת, אלא שישתנה הפגם, - במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו "ולא תטמאו בם ונטמתם בם", וצריך האדם ליזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שיקוץ זה. ומה גם בזמנים אלו שנזהם האויר והארצות כולן יחד, ואין לך גידולי קרקע שאין בהם מהשיקוץ, שומר נפשו ישמור את הדבר, ע"כ.

ז. שלחן ערוך (סימן פד סעיף ח) וכתב בכף החיים (אות קג) דיש ליזהר בבדיקת התאנים מאד מאד כי התולעת דומה למוץ התאנים, ולפעמים אינה נראית עד שמסתכלים הרבה. ועיין עוד בהמשך דבריו שכתב שיש בתאנים תולעת שהורגת את האדם.

ח. ראיתי כל סדר זה של הלימודים והברכות ואיזה כוונות של צירופי הוי"ה וכו' מובאים בסידור "נהר שלום" מכ"י מו"ר המקובל האלקי כה"ר וידל קואינקא זצ"ל. (סידור זה נדפס ע"י ישיבתנו הקדושה לפני עשרים שנה) והוא בדיוק הסדר שיש בספר המפורסם "פרי עץ הדר", וידוע שסדר זה הוא מסודר לפי הרב "חמדת ימים" וכנראה שהרב קואינקא העתיק ממנו. ואינו ממו"ר הרש"ש או חכמי בית-אל, אלא הוא פרי רוחו של החמ"י שסידר ארבעה כוסות יין ובכל כוס מכוונים להוי"ה אחת מעשיה, ובפירות מכוונים לי"ב צרופי הוי"ה ב"ה, ואין לסדר זה שום רמז בדברי רבינו האר"י ז"ל ולא מדברי מהרח"ו מלבד מ"ש רבינו האר"י בשער הלקוטים. שיש שלשה סוגי פירות: עשרה מעולם הבריאה בלי קליפה, כיון שהם רחוקים מן הטומאה וקרובים לאצילות, אין להם קליפה לא מבפנים ולא מבחוץ ונאכלים כמות שהם. ואלו הם: ענבים, תאנים, תפוחים, אתרוגים, לימונייס, אגסים, חבושים, תותים של עץ, סוראבא"ש, חרובין.

ועשרה מעולם היצירה, שיש להם גלעין מבפנים, והם בנוניים בין הבריאה לעשיה, שאינם קרובים לטומאה כמו עולם העשיה ולא רחוקים כמו עולם הבריאה, לכן גרעין הזרע שבתוך הפרי אינו נאכל, לפי שאינו רך כמו הגרעינים שבתוך הפירות של הבריאה. ואלו הן: זיתים, תמרים, דובדבן מתוק, שזיפים, אפרסקים, משמשים, דובדבן חמוץ (וישנאש), עוזרדין, זערור, שסק.

ועשרה מעולם העשיה, שיש להם קליפה מבחוץ ונאכל מה שבפנים ונזרק מה שבחוץ, שקליפת הפרי היא מחיצה בינו ובין עולם התמורות הקרוב לו כדי שלא יקבל טומאה. וז"ס היצה"ר והקליפה הדבוקה בנפש. ואלו הן: רמונים, אגוזים, שקדים, ערמונים, לוזים אילסר, בלוטים, קוקוס, צנובר, פסתוק, מאוזי"ש אגוז. ומרן החיד"א בספרו דבש לפי (מערכת ט אות ה) כתב לבאר בזה, שהם כנגד ד' מידות בבני אדם, יש אדם בעל נשמה טהורה, ובאה ג"כ נשמת צדיק לסייעו, הרי הוא טוב בכל, וכדוגמת הפירות הנאכלים לגמרי, וע"ז אמר הכתוב והיה כעץ שתול על פגלי מים וכו' אשר פריו יתן בעתו. ויש אדם שנשמתו טהורה, אבל מחמת מעשה רע שעשה חופפת עליו טומאה מבחוץ, והוא כדוגמת הפירות שיש להם קליפה חיצונה. ויש אדם רשע שמחמת מצוה שעשה באה נשמת צדיק לסייעו, וכיון שאור הקדושה גדול, נטמנה הטומאה בתוכו, ואינו יכולה לחפוף עליו מבחוץ, והוא כדוגמת הפירות שאין בהם קליפה חיצונה ויש בהם גרעין קשה בתוכם. ויש אדם רשע שכולו רע, והוא כנגד אילן סרק שאין בו פירות, ועליו אמר הכתוב לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ע"ש.

והובא ג"כ בספר "טוב הארץ" למהר"ן שפירא זצ"ל, וכן במשנת חסידים (מס' ההרכבה פ"ד אות ו עי"ש) אמנם שם לא הזכיר אותם לענין ט"ו בשבט. וכבר ידוע מש"כ מו"ר הרש"ש זיע"א שדברי החמ"י מעורבבים ואין לסמוך עליהם. ועוד שהחמ"י סידר לקרא מקרא בלילה וכידוע שרבינו האר"י ז"ל הזהיר שלא ללמוד מקרא בלילה. ולכן סידרנו סדר אחר, מסודר בטוב טעם ודעת, מתובל בדברים קצרים מזוה"ק ומדרשים מושכי לבבות, על כל פרי ופרי כדי שישב האדם עם בני ביתו בלילה הקדוש הזה ולא רק יאכלו אלא ילמדו איזה מדרש וזוה"ק כדי שיכנס בילדים יר"ש. וכן ליקטנו כמה כוונות קלים וטובים מדברי רבינו האר"י ז"ל ורבינו יוסף חיים זצוק"ל שהובאו בספרו "עטרת תפארת".

ט. כן העלה מו"ר מופת הדור בחזון עובדיה (שם הלכה ד) והוכיח כן מדברי הפוסקים שבשבת מכיון שצריך להשלים מאה ברכות אין בזה החשש שגורם לברכה שאינה צריכה.

י. הביאו הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סי' ל אות י).

יא. בספר בני יששכר (מאמר חודש שבט) כתב שבמשנה אמר התנא ט"ו בשבט ראש השנה לאילן ולא אמר לאילנות, רמז למה שקיבלתי מרבותי להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר. וזה שרמז התנא באומרו לשון יחיד לאילן, להורות על אילן המיוחד המבואר בתורה למצוה. והגאון רבי יוסף חיים זיע"א סידר בספרו לשון חכמים (ח"א סי' לח) בקשה מיוחדת לזה ונכון לאומרה.

יב. ומו"ר מופת הדור בספרו חזון עובדיה (ברכות הלכות ברכת היין ופירות האילן במקורות להלכה ח ד"ה ולענין ברכת שהחיינו) האריך בזה ונביא את דבריו וז"ל: ולענין ברכת שהחיינו על מרקחת האתרוג. הנה הלק"ט ח"א (סי' רלג) כתב שעל האתרוג אין לברך שהחיינו, לפי שהאתרוג דר באילנו משנה לשנה ואין היכר בין חדש לישן. וכ"כ עוד בח"ב (סימן רנז). וכ"כ בשמו בספר בירך את אברהם (דף צט אות יז). וכ"כ בשו"ת עטרת מרדכי (דף פח ע"א). וכן צידד בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' כג). אך הרב שערי תשובה (סי' תרמט ס"ק יד) כתב, שדברי הלק"ט תמוהים בזה. ע"ש. וכן כתב בשו"ת משכנות הרועים (סי' כ) בד"ה ואחר. ע"ש. ובאמת שבספר פרי האדמה ח"א (דף כו ע"א) העיד שבעה"ק ירושלים אנו נוהגים לברך עליו שהחיינו, שהרי מחלקים בליל ר"ה חתיכות אתרוג ולוקחים אותו לקידוש בליל שני של ר"ה, כדי לברך שהחיינו בעת הקידוש, אף שהאתרוג דר באילנו משנה לשנה. גם הרב בעל שער אפרים (סי' לה), פשיטא ליה כלאחר יד שמברכים עליו שהחיינו. ומ"ש הבאר היטב (סי' רכה ס"ק יא) בשם השער אפרים שאין לברך על האתרוג, דבריו צריכים יישוב, שהרי אדרבה פשיטא ליה להשער אפרים שמברכים שהחיינו על האתרוג וכו'. ע"ש. ובמועד לכל חי (סי' יב אות כג) הביא ג"כ העדות הנ"ל שמנהג ירושלים לברך שהחיינו על האתרוג. וע"ע בספר יוסף את אחיו (מע' אתרוג דף ו ע"ד). וע"ע בספר יפה ללב ח"א (בקונטרס יושר לבב סי' רכה). ומ"מ מבואר בשו"ת הרי בשמים תנינא (סי' יב), שהואיל ועיקר ברכת שהחיינו על פרי המתחדש משנה לשנה, היא על הראיה, אלא שנהגו העולם לברך שהחינו בשעת אכילה, כמ"ש הרא"ש, וכבר בירך על האתרוג שהחיינו בעת מצות נטילת ארבעת המינים, יצא ידי חובת ברכת שהחיינו שבירך בשעת מצות נטילתו. וכמ"ש הרמ"א (סי' רכה), דבדיעבד אם בירך בשעת ראייה לא הפסיד, ויצא י"ח. ע"כ. וכן העלה בשו"ת מהר"י אשכנזי (סי' ט), שהדבר ברור שמאחר שבירך שהחיינו בשעת נטילתו למצות ד' המינים, יצא ידי חובתו ולא יברך עוד. וכדמוכח להדיא בתשובת הרשב"א ח"א (סי' רנא), שכל שבירך שהחיינו בשעת ראייה, שוב אינו מברך בשעת אכילה. ע"ש. ומ"ש ע"ז בפסקי תשובה (סי' צט), לק"מ. כיעו"ש. גם הגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (סי' צב) פסק כן בסכינא חריפא, שכיון שבירך עליו שהחיינו בשעת נטילת לולב, אין לו לברך עוד בשעת אכילת המרקחת, ואם יברך הוי ברכה לבטלה. ע"ש. ובשו"ת כתב סופר (סי' כג) טען ע"ז, שמכיון שנוהגים עתה שלא לברך כלל על הראייה, ברכת שהחיינו בשעת נטילתו למצוה, הו"ל כמכוין שלא לצאת, ולא יצא וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת ויעתר יצחק (סי' יב). ואינו מוכרח, דמ"מ אזלינן בתר עיקר דינא. ובדרבנן מצות א"צ כוונה. וכ"כ בספר משכנות הרועים (סי' כ). ובספרו נחלה לישראל (סי' לז אות כא) אשר כרגע נראה לי, הביא עדות בשם הגאון מהר"ש מבעלז שפסק להלכה שאין לברך שהחיינו על מרקחת אתרוג, מטעם שכבר בירך שהחיינו בשעת מצות נטילתו. ע"ש. ועכ"פ להלכה ספק ברכות להקל. ואינו מברך שהחיינו על מרקחת האתרוג. וכ"כ בשו"ת משיב הלכה (סי' ר). וטוב שיכוין בפירוש בברכת שהחיינו בעת מצות נטילת הלולב לפטור אכילת האתרוג מברכת שהחיינו. וכ"כ בשו"ת דברי סופרים (סי' כג). ובשו"ת דבר יהושע ח"ב (סוף סי' לג). וע"ע בשדי חמד (סי' ב אות ב). ומכל מקום נראה שאם היה לו אתרוג שהוא פסול למצוה, וחתכו וטיגנו בדבש, לפני חג הסוכות, יברך עליו בורא פרי העץ, ושהחיינו.